היי, שמי ליב ואובחנה אצלי שלב 2 הודג'קין לימפומה ב-12 באפריל 2022, 4 חודשים לאחר שמצאתי גוש בצוואר.
בערב חג המולד 2021, מצאתי באקראי גוש נפוח על הצוואר שלי שהגיע משום מקום.
מיד עשיתי התייעצות טלפונית כדי שיגידו לי שזה לא צריך להיות רציני ואלך לרופא המשפחה שלי כשאוכל להמשך בירור. עקב חגים ותקופה חגיגית עמוסה, נאלצתי לחכות לרופא משפחה שהפנה אותי לאחר מכן לבדיקת אולטרסאונד וביופסיית מחט עדינה באמצע ינואר. עם חזרת תוצאות הביופסיה לא חד משמעיות, נתתי אנטיביוטיקה ומעקב כדי לראות אם יש גידול כלשהו. באופן מתסכל לאנטיביוטיקה לא הייתה השפעה אבל המשכתי בחיים, לעבוד, ללמוד ולשחק כדורגל כל שבוע.
בנקודת הזמן הזו, התסמין הנוסף היחיד שלי הוא גירוד, שהעליתי בגלל אלרגיות וחום הקיץ. אנטיהיסטמינים ישככו חלק מהגירוד, אבל זה נמשך רוב הזמן.
בתחילת מרץ זה לא גדל אבל עדיין היה נוכח ומורגש, כשאנשים נותנים הערות או מצביעים על זה כל הזמן, הופניתי להמטולוג ולא יכולתי לראות אותם עד סוף אפריל.
לקראת סוף מרץ, שמתי לב שהגוש גדל מעל הגרון שלי, לא השפיע על הנשימה שלי אבל נעשה אפילו יותר מורגש. הלכתי לרופא המשפחה שם היא הצליחה לגרום לי לראות המטולוג אחר למחרת עם ביופסיית CORE וסריקת CT שהוזמנה במהלך השבוע הקרוב.
להטוטנות באוניברסיטה ועבודה בין כל המבחנים שנערכים אליו סוף סוף אובחן רשמית עם לימפומה הודג'קין, כמעט ארבעה חודשים לאחר שגיליתי את הגוש בצווארי.
כמו כולם אתה אף פעם לא באמת מצפה שזה יהיה סרטן, להיות בן 22 ולחיות חיים רגילים עם מינימום תסמינים, אפשר היה להתעלם מהם בקלות, יכול היה להוביל בסופו של דבר לפרוגנוזה/אבחון גרוע יותר של סרטן בשלב מאוחר יותר.
האבחנה שלי גרמה לי לשקול כיצד להמשיך לא רק עם הטיפול אלא גם את ההשפעות הפוטנציאליות בהמשך החיים.
החלטתי לעבור טיפולי פוריות כדי להקפיא את הביציות שלי, שהיה תהליך מרוקן נפשית, פיזית ורגשית.
כימותרפיה התחילה שבוע לאחר הוצאת הביצית שלי ב-18 במאי. יום קשה מאוד עם כל כך הרבה אלמונים שנכנסים לכימותרפיה, אולם התמיכה מהאחיות המדהימות שלי ובן זוגי ומשפחתי הפכה את הלא נודע להרבה פחות מפחיד.
בסך הכל אעבור ארבעה סבבים של כימותרפיה עם הקרנות שעלולות להזדקק לאחר מכן. שני הסבבים הראשונים של הכימותרפיה שלי היו BEACOPP והשניים האחרים היו ABVD, לשניהם השפעות שונות על הגוף שלי. BEACOPP היו לי תופעות לוואי מינימליות עם קצת עייפות ובחילות קלות מאוד, בהשוואה ל-ABVD שבו יש לי נוירופתיה באצבעות, כאבים בגב התחתון ונדודי שינה.
לאורך התהליך אמרתי לעצמי כל הזמן להישאר חיובי ולא להרשות לעצמי להתעכב על תופעות הלוואי של הסרטן שעלולות לגרום לי לחלות, וזה היה מאבק לקראת סוף מסע הכימותרפיה שלי ואני יודע שעבור אנשים רבים זה מַאֲבָק.
לאבד את השיער שלי היה מאבק, איבדתי אותו שלושה שבועות לתוך הסבב הראשון שלי של כימותרפיה.
בשלב הזה זה הפך להיות אמיתי עבורי, השיער שלי עבור כמו הרבה אנשים היה עניין גדול ותמיד הקפדתי שהוא ייראה במיטבו.
יש לי שתי פאות עכשיו מה שנתן לי כל כך הרבה ביטחון לצאת, הפחד שהיה לי בהתחלה מללבוש פאה וללא שיער נעלם ועכשיו אני יכול לאמץ את ההיבט הזה של המסע שלי.
מבחינתי, להיות חלק מקבוצות תמיכה, הכוללות לימפומה דאון אנדר בפייסבוק ו סנפיר ורוד, תוכנית תמיכה מקומית לסרטן וארגון צדקה באזור שלי (הוקסברי) שעזרה לי למצוא את התמיכה מאלה שחווים בעיות דומות שיש לי.
קבוצות התמיכה הללו היו חשובות עבורי. זה היה מנחם לדעת שאנשים אחרים הבינו את מה שאני חווה, ושקיום קהילה מקוונת ובאופן אישי היה תמיכה נהדרת המסע הזה.
נקודה אחת שאני רוצה לעודד אנשים לזכור היא לעשות זאת אל תתעלם מהסימנים ותתמיד בניסיון למצוא את הגורם לתסמינים שלך. זה נעשה מתיש להגיע לכל הפגישות ולעבור את כל הבדיקות הללו. היו הרבה פעמים במהלך מסע האבחון שלי שבהם רציתי לוותר בלי לדעת אם אי פעם אקבל תשובה. אני רוצה להדגיש עד כמה חשוב להתמיד ולא להתעלם מהתסמינים כשהם מופיעים.
היה לי קל מאוד לנסות ולהתעלם בתקווה שעם הזמן התסמינים האלה ייעלמו, אבל אני אסיר תודה בדיעבד שהיו לי האמצעים והתמיכה לבקש עזרה.
היו מתמידים ובבקשה אל תתעלמו מהסימנים.
